קצת לפני תחילת הקורונה נסעתי ברחבי הארץ וראיינתי נשים בקיבוצים על חווית הלינה המשותפת. במהלך הקורונה המשכתי לפגוש נשים, רק שהפעם פגשתי אותן בזום. את הסיפורים ערכתי לספר מונולוגים שקראתי לו דלתות לא נעולות.
הספר דלתות לא נעולות מספר את סיפורן של נשים שהיו חלק מאחד הפרויקטים המרתקים ביותר שקמו בישראל- הקיבוץ. הנשים חלקו איתי בכנות ובאומץ את הרגעים המכוננים של ילדותן והתבגרותן ואת מהלך חייהן. הן רקמו קווים ברורים בין מה שהיה נוכח או חסר בילדותן לבין עיצוב האישיות שלהן- הנשים שהן היום.

ואי אפשר בלי טעימה:
"כולנו אומרות שכנראה היה לנו מזל שהמשפחה הקטנה שלנו קיבלה את תמיכת הקיבוץ, כי לא היינו צריכות להסתפק בבית הקטן שהיה מאוד קשה. היינו יכולות להיות שייכות למקום הרבה יותר גדול, ולחוש תחושת ערך מעצם העובדה שאת דומה למישהו שהוא לאו דווקא ההורה שלך. האחיות שלי אמרו לי 'את מאומצת, את לא דומה לאף אחד'."

מרחב הנפרדוּת ויצירת ה'אני' עולה בהרבה מהמונולוגים. ניתן לראות כי דמות מטיבה, לאו דווקא הורית, מייצרת ביטחון ויכולת לשאת קושי. במקרים רבים הייתה זאת המטפלת בבית הילדים.
כך סיפרה מרואיינת מספר 10:

"איך שרדתי את החינוך המשותף והלינה המשותפת? התשובה היא כי המטפלת באמת הייתה שם. ההורים היו עסוקים בסערות של עצמם, ובתוך זה הייתה מישהי משמעותית שלילדים גרושים בדרך כלל אין. היא ראתה אותי כל יום ובמהלכו. כל הזמן. בכיתה ה' אני חושבת שהיא כבר עזבה את הקיבוץ. היו מטפלות אחרות, פחות משמעותיות, אבל כבר לא הייתי צריכה. היא הייתה בפנים – בתוכי."

"עם שני דברים יצאתי מהלינה המשותפת: הפרעת שינה וזוגיות שלא מחזיקה מעמד." (מרואיינת מספר 6)

גם מרואיינת מספר 12 מצביעה על הקשר בין הלינה המשותפת לבין הפגיעה ביכולת לייצר קשר זוגי:

"פחד נטישה שהרגשתי כילדה, שמתחבר לתחושה הזאת של 'העולם הזה לא בטוח', זה משהו שבא לידי ביטוי בגיל מבוגר יותר בכל מיני קשרים זוגיים."והפחד היומיומי שמתחיל בינקות מוטבע והופך חלק מהמשך החיים:" הזיכרונות הראשונים שלי הם ללא טקסט וללא מילים, ולכן מאופיינים באימה, בפחד, בבדידות. משהו נורא חושי כזה שאין לו מילים [...] גם הדבר הזה של הסבל מהפרידה מההורים שהוא יומיומי מגיל אפס. אני באה, אומרת שלום לאבא ולאמא שלי, נותנת להם נשיקה והם הולכים. ואני חיה במציאות הזאת יומיום. אני זוכרת מה היה אתמול ואני יודעת מה יקרה מחר."